«

»

קשר של נצח – מאת יוסף לוין

עשרה בטבת ארבע צומות נקבעו ע"י חז"ל בעקבות חורבן בית המקדש הראשון, הצום הראשון, "עשרה בטבת"-תחילת המצור על ירושלים, הצום השני, "י"ז בתמוז"-הובקעו חומות ירושלים, הצום השלישי, "תשעה באב"-חורבן בית המקדש, "והצום הרביעי", צום גדליה-הריגת המנהיג האחרון בארץ ישראל לאחר החורבן, ובכך בעצם נשלם חורבן הבית הראשון, ולא נותרה כל ריבונות יהודית בארץ ישראל למשך שבעים שנה, עד ימי שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה.

עשרה בטבת הוא הצום הראשון מארבעת צומות החורבן שנקבעו ע"י חז"ל, בעקבות חורבן בית המקדש. ביום זה החל נבוכדנצר מלך בבל במצור על ירושלים, מצור זה עתיד להימשך כשנה וחצי, שבסופו, יום -ט' באב, יום חורבן בית המקדש.

במהלך תקופה זו התדרדר המצב בעיר הקודש באיטיות אך בעקביות עד להיווצרותה של    הקטסטרופה הטוטאלית שמתוארת באריכות במגילת איכה. סיפור המצור מתואר במספר מקבילות בתנ"ך, הבסיסית שבהן במלכים ב, כה, א:

"וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב: וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ: בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ:"

יום תחילת המצור על העיר ירושלים מצוין כיום צום, מצטערים צער גדול כל כך עד שאמרו חכמינו ז"ל שלולי היה יוצא עשרה בטבת ביום שבת אזי היו צרכים לצום בשבת כיום הכיפורים, עד היום בימינו אנו זה הצום היחיד שצמים ביום שישי יותר חמור מיום חורבן בית המקדש שנדחה,

כאשר זכרנו, בעשרה בטבת, לפני 2,500 שנה, החל נבוכדנצר לצור על ירושלים. למעשה, באותו יום לא נגרם כמעט כל נזק וגם אף יהודי לא נהרג. אם כך, מדוע נחשב יום זה לנורא כל כך? אומנם המצור על העיר הוא התחלה של תהליך שמביא לבסוף לחורבן העיר והמקדש, ובכל אופן מה העניין דוקא בדגש על ההתחלה כיום צום ? ועוד מה לנו עם כל העניין הזה, עברו כבר הרבה שנים מאז, מה הצורך בעידן המודרני לצום על עבר "נוסטלגי"?

ראשית צרכים אנו להבין מה היא העיר ירושלים, ומהו המקדש : כדי להבין נפליג אחורה במחוגי הזמן לירושלים של ימי הבית, דוד המלך מתאר את ירושלים במילים הללו " יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב" (תהילים פרק מח' ב).

את העיר הזו: "יפה נוף, משׂושׂ כל הארץ". משׂושׂ הארץ – לא משום שהיתה יפה, אם כי גם זה נכון. (עשרה קבין של יופי ירדו לעולם ותשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו), "משׂושׂ כל הארץ", מסביר רש"י – משום שאדם הנכנס לשם ולבו כבד עליו מן החטא והריחוק, מקבל שם את כפרתו, ויוצא טהור ונקי ומוכן לדביקות עילאית.

לא הייתה עיר של שמחה בכל העולם כמו ירושלים בבניינה, בזמן שישראל שרויים על אדמתם והעיר מתפארת בבית המקדש שבה, שהוא אכן תפארתו של כל העולם כולו, ירושלים עיר האלוקים זה שמה, וזו מהותה, כמו פלטרין של מלך חצר הארמון, המקום הנבחר ע"י הבורא שממנו יתקבל ויושפע השפע לעולם בין גשמי בין רוחני, מאוד קשה לנו לעכל באופן שכלי את מציאות העולם כאשר בית המקדש היה קיים, האם אפשר להסביר לאדם משבט זולו נידח שכל ימיו לא טעם שוקולד מהו טעם השוקולד ? המרחק שבין חושך לאור , אולי יקרב לנו במקצת את ההבחנה בין מציאות העולם עם בית המקדש, לבין מציאות העולם אחר חורבנו, וההכרח לתובנה זו הוא הידע היהודי שמלמד כי עולם עם בית המקדש הוא עולם של קרבה לאלוקים ממש דביקות עילאית, והצד האפל שעומד לנגד הוא הריחוק מהאלוקים, (יש להזכיר כי ברית כרותה היא בין הקב"ה לבין היהודים, שלעולם לא ייטוש ה' את עמו). פעם שמעתי משל על אותו אורח שהגיע לבית עשירים, נהנה מטרקלין מוזיאוני, ארוחה של גורמיי, ושלוה פסטורלית בגינת מלכים, אחר האירוח הודה מקרב לב למשרת שהרי רק אותו ראה במשך ביקורו, כך הם רוב בני האדם, נמצאים במלון של פאר אין סוף טעמים ריחות ורבגוניות בזה העולם ואומרים תודה לשמש (משרת בבריאה לבוראה), מעריכים את המדע כמוחלט וקובע, או סתם כפויי טובה כאתאיסט שמסית מציאות מליבו, על אף שכל העולם העתיק היה סוגד לאלילות תמיד לאף אדם בעולם לא היה שמץ של טעות אודות אלוקי האלוקים ויכולתו, כל העמים השכילו לומר אין כמו אלוקי ירושלים, כבוד ה' בעולם היה מכובד למרומים, כבוד היהודי היה מרומם מצד שכולם ידעו ילד יהודי קטן ברכתו ברכה וקללתו קללה שהרי קשר ישיר לו לאלוקי ישראל, מסופר על נבוכדנצר שבמשך תשעה עשרה שנה חלם חלום בו משהו הורה לו לצאת למלחמה על ירושלים והוא לא הקשיב מתוך הפחד, היאך אפשר לצאת כנגד אלוקי האלוקים, ובסוף שבר הוא את פחדו ויצא למלחמה. נכתב באותו פרק תהילים שם "רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם חִיל כַּיּוֹלֵֽדָה" זה היה יחס מלכי האומות לעיר ירושלים, על כן עצם המצאות מחשבה אצל מצביא לצאת כנגד ירושלים כבר גורמת לזלזול נורא בכבוד קדושת ירושלים ומהותה, אין החשיבות לומר שכח ההרתעה ירד, אלא התחלל משהו בעולם, מוסכמה פשוטה החלה להתפוגג, ומשמעותה במקום קודש חול, ובהתחלה זו נותץ החוסן שבסופו יגרום להשפלת היהודי עד אפר, ועל כך צריכים אנו למרר בבכי, שאין שום רשות לאף בין אנוש לחולל בפועל את מקום המקדש אלמלא היהודים נותנים לו רשות זו, כחלק מהברית בין עם ישראל לה' הקשר החזק מתקיים ונגלה רק באים עם ישראל מעוניין ומחזק קשר זה, אך ההיסטוריה הכתובה מספרת על מאות בשנים שלפני החורבן שרצון לקשר מצד העם החל להתחלל על ידי מעשים בלתי חוקיים, אין חורבן בלי חטא אין פורענות ללא התנהגות שלילית בדרך סלולה אל מאווי עגל הזהב, היות והיהודי עזב תורתו והחל לפזול לתשוקות ארציות ניתן האות בשמיים והרשות למלך אכזר לשפוך נהרות של דם, הרשות הזו יצאה בפעולה ראשונית לפועל בעשרה בטבת על ידי אקט של מצור מצד האומה הבבלית על ירושלים, המיאוס לקשר אלוקי מצד היהודים חייב עישן אפל הריחוק החל, זה לא רק שחושך ירד לעולם אין הכוונה שאים טעם מתוק של שוקולד הרגשת הטוהר הנקי בקרבה אלוקית (שאין לנו קצה השגה מהי) נגוזה כמעט כליל. והיות והקשר בין הקדוש ברוך הוא לעמו הנבחר נצחי , וגלוי וידוע לפניו שרגשותינו כה רחוקים מהבנת התכלית, שלח לנו דור ישרים זקני החוכמה אשר תקנו לנו קצת סיגוף הגוף להתחבר לכבוד הקדוש שחולל. ועוד יש לזכור את הבלתי נשכח: בהיסטוריה נחרט שבזמן שישראל שרויים על אדמתם והעיר מתפארת בבית המקדש שבה, שהוא אכן תפארתו של כל העולם כולו, ואחת מהסיבות שאנו מצטערים ובוכים מחמת שירושלים היא במהותה עיר של שמחה, מפני שהנפש מלאה ערגה לאותה אווירה ייחודית, ומתוך הכרה שאין שמחה בעולם שלנו שמשתווה לעולם המופלא שהיה שם, ושאיננו עוד, ולכן אנו אבלים עד היום הזה, אם כל השפע הגדול לכאורה, מה היה יכול להיות לנו אילו בית המקדש היה קיים היום איזה אושר ועושר היה משביע צימאוננו, כבוד הקדוש ברוך הוא ניגלה בעולם, משפיע עולם שכולו טוב לכל העמים כולם.

אפשר להתבונן בפסוקים מתוך ספר חגי פרק א' פסוקים ד'-י"ב וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, בְּיַד-חַגַּי הַנָּבִיא, לֵאמֹר. ד' הַעֵת לָכֶם אַתֶּם, לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים–וְהַבַּיִת הַזֶּה, חָרֵב. ה' וְעַתָּה, כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: שִׂימוּ לְבַבְכֶם, עַל-דַּרְכֵיכֶם. ו' זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט, אָכוֹל וְאֵין-לְשָׂבְעָה שָׁתוֹ וְאֵין-לְשָׁכְרָה, לָבוֹשׁ, וְאֵין-לְחֹם לוֹ; וְהַמִּשְׂתַּכֵּר–מִשְׂתַּכֵּר, אֶל-צְרוֹר נָקוּב.{פ}ז' כֹּה אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת: שִׂימוּ לְבַבְכֶם, עַל-דַּרְכֵיכֶם. ח' עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ, וּבְנוּ הַבָּיִת; וְאֶרְצֶה-בּוֹ ואכבד (וְאֶכָּבְדָה), אָמַר יְהוָה. ט פָּנֹה אֶל-הַרְבֵּה וְהִנֵּה לִמְעָט, וַהֲבֵאתֶם הַבַּיִת וְנָפַחְתִּי בוֹ: יַעַן מֶה, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת–יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר-הוּא חָרֵב, וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ. י' עַל-כֵּן עֲלֵיכֶם, כָּלְאוּ שָׁמַיִם מִטָּל; וְהָאָרֶץ, כָּלְאָה יְבוּלָהּ. יא' וָאֶקְרָא חֹרֶב עַל-הָאָרֶץ וְעַל-הֶהָרִים, וְעַל-הַדָּגָן וְעַל-הַתִּירוֹשׁ וְעַל-הַיִּצְהָר, וְעַל אֲשֶׁר תּוֹצִיא, הָאֲדָמָה; וְעַל-הָאָדָם, וְעַל-הַבְּהֵמָה, וְעַל, כָּל-יְגִיעַ כַּפָּיִם,

אחר שבעים שנות גלות חוזרים לירושלים ואין מבינים למה אין ברכה ואין שפע אנשים יושבים בביתם מתעסקים בפרנסתם ולא הולך, אין הם מבינים שהשיבה לארץ לא מספיקה אומר להם חגי הנביא אתם צרכים לבנות את בית האלוקים, יש חוסר רוחני בשיבת ציון בלי המטרה הסופית שלשמה נועדה, בית המקדש הוא מקור השפע לירושלים, ומירושלים יונק כל העולם כולו, בית המקדש הוא הלב הפועם הרוח החיה המזרים את השפע אין בקדושה הן ברוחניות והן בגשמיות, הבית הלאומי עם החוזק הפנימי שלו לא סתם קירות של אבן, זוג מתחתן נכנס לביתו אחרי החתונה לא ארבעת הקירות יעשו את בנין ביתם חזק ואיתן אלא הבניה העצמית שלהם יחד יובילו אותם לאיש ואישה זכו שכינה ביניהם, כך גם בית המקדש ועם ישראל שעושה רצונו של מקום מגעים למטרה של שכינה ביניהם, על זה אנו אבלים זה המסר שלא הופנם בבניית המצור על ירושלים, חוסר אמון שהינה יבוא יום והבית יחרב, "שאננות" זמן רב שהשלטון היהודי חזק בארץ ישראל ארבע מאות שנה שהבית עומד על תילו ועוד כמה שנים לפני בנית הבית איך דבר כזה יכול לקרות אשר על כן חומרת יום הקמת המצור חמורה שבעתיים מיום החורבן עצמו, המצור על העיר התחלה של תהליך שמביא לבסוף לחורבן העיר והמקדש, מסתבר, שהמצור לא היה אלא מסר, שנועד לטלטל את העם היהודי ולגרום לו להתעורר ולשנות את דרכיו. אך העם נכשל במשימה, מה שהוביל בהמשך, לחורבן הבית ולתקופה ממושכת של גלות והסתר פנים מצד האלוקים.

לא נותר אלא לברך להתגשמות הפסוק "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח', י"ט) .

כתיבת תגובה