«

»

טל בריל – פורסם "בהידברות סוף-שבוע"

"בלי משמעות, החיים הם סוג של מוות"

היא הייתה אז בשיא ההצלחה, ואף זכתה לחתום חוזה עם אחת מחברות התקליטים החשובות ביותר של אותה התקופה, שסימנה אותה כזמרת מבטיחה, הביקורות היו מצוינות, רבים ניבאו לה עתיד מזהיר. אבל אז, עמוק עמוק בתוך החיים החילוניים והמושלמים לכאורה בלב תל אביב – מצאה את עצמה טל בריל שוחה בייאוש עמוק של חוסר משמעות, שהוביל ללידה מחדש כחוזרת בתשובה לפני עשרים שנה. ראיון עם מי שמסרה נפש כדי לחזור בתשובה, והיום מדברת על זה בהשלמה גדולה ובעיניים בורקות שקשה לפספס.

הכל בראיון הזה התחיל הפוך: לקח לנו לפחות חודש למצוא זמן ומיקום נוח כדי להיפגש, ועד שכבר כן הצלחנו לקבוע – הראיון עצמו החל באיחור של כשעה, בתוך שרשרת של נסיבות נוספות שגרמו לי לתהות לפשר העניין. אבל קצת אחרי שהחל המפגש בינינו, הסיבה למניעות כבר הייתה ברורה, שכן, שום דבר לא באמת הכין אותי לסיפור התשובה המיוחד והמרגש של המוזיקאית טל בריל.
בריל, 43, היא בעלת תשובה כבר כעשרים שנה, שבעברה הייתה זמרת רוק מצליחה בלהקה מוכרת. היא גדלה בחולון, בבית ובסביבה חילוניים לחלוטין, ללא שום מושגים דתיים ("אצלנו בבית אפילו לא אכלו ביחד בערב שבת"). את החוש המוזיקלי המפותח והכישרון הגדול בו ניחנה היא מתארת כמשהו שהתגלה אצלה בגיל צעיר למדי, שמאז ועד היום שזור בחייה בכל שלב כחוט השני. "כבר מ'גן לבנה', אני זוכרת את עצמי שרה, ומככבת במסיבת החנוכה של הגן", היא מתארת. "בהמשך הופעתי גם בפסטיבל ילדים, בלהקות נוער וגם בטקסים ומסיבות בבית הספר. לאורך כל החיים שלי, ה'חיידק המוזיקלי' הזה היה חלק ממני. אחר כך כבר התקבלתי ללהקה צבאית, ושם שירתתי את השירות הצבאי שלי, ובמקביל הייתי גם סולנית בלהקת פולקלור שהופיעה בפני קהילות יהודיות ברחבי העולם". ובכל זאת, בכל אחת מהתחנות האלה, מתארת בריל, מעולם לא היה מקום או שמץ של מחשבה על חיפוש רוחני כלשהו, וכל שכן על היהדות. אבל מסתבר שאין לך יהודי שאין לו שעה…
– אז מה בכל זאת היה המפגש הראשון שזכור לך עם היהדות?
"המפגש הראשון עם היהדות היה בחו"ל, ברוסיה, במסגרת להקת הפולקלור שהייתי הסולנית שלה. היינו באולם ענק במוסקבה, מאות יהודים, קצת אחרי שמסך הברזל עלה, אחרי שלא מעט שנים היהדות נאסרה שם ומקיימיה נרדפו באכזריות. זה היה פסח וכולם בקהל היו יהודים, ולמרות זאת אף אחד מהם לא ידע בכלל מה זה פסח. אני זוכרת את הרגע המכונן ההוא, כשעמדתי על הבמה, צברית גאה עם כל הפוזה, ואיך שהרמתי את העיניים הרגשתי שאני נחנקת מדמעות ומהתרגשות. צמרמורת אחזה בי ולא הבנתי למה. היום אני יודעת: זה היה הרגע הראשון שהרגשתי יהודייה, מייצגת משהו. בנוסף לכך, אחרי ההופעה, ישבנו באיזה בית קפה ולמלצר ששירת אותנו היתה שרשרת עם תליון של מגן דוד שלא יכולתי להוריד ממנה את העיניים, כי הוא ממש היה נראה גוי רוסי לכל דבר וזה מאוד הפליא אותי. לא התאפקתי, ובשלב מסויים שאלתי אותו מה פשר השרשרת, ואני לא אשכח איך למשמע השאלה שלי הוא הזדקף בגאווה, חייך והצהיר: 'מה זאת אומרת? אני יהודי'. זה עורר אצלי עמוק בפנים שאלה, כי אני אישית מעולם לא עשיתי עניין מהיהדות שלי, בחיים החילוניים שלי לא התעסקתי בזה מעולם לפני כן".
"בוהמה מלשון בהמה"
בהמשך דרכה הקימה טל, אז קנון, את להקת 'ההוצאה לפועל', כשהליקון, החברה הנחשקת ביותר בשוק המוזיקה בארץ דאז, לקחה אותה תחת חסותה והחתימה אותה על חוזה נחשק. "גרתי אז בתל אביב", היא משחזרת. "שברתי את כל הגבולות והמסגרות, עשיתי מה שבא לי;יצאתי לבלות, לרקוד, הגשמתי חלומות; הופענו בטלויזיה, בראיונות, בתוכניות, בעיתונות; ומצד שני חוויתי בדידות ואומללות שלא חוויתי מעולם. עם הזמן הבנתי, שמי שעושה מה שבא לו – הוא הכי אומלל. חייתי בהרגשה שאני כל הזמן במלחמה, כאילו אני בגן חיות, אנשים אוכלים אחד את השני, דורכים אחד על השני בשם התאוות שלהם, הכסף והרצון להצליח. הבנתי שאו שאני מתחספסת כמותם ו'לומדת את המשחק' או שאני בורחת מפה. חוויתי ריק, חיים חיצוניים שלא אהבתי. הופענו, הקלטנו דיסק. עשיתי מוזיקה. ובמקביל הרגשתי שזה לא יכול להיות הכל, שהשגרה הזאת טורפת אותי. שכל בוקר אני נצרכת לקום למלחמה שאין לי בשביל מה להילחם אותה. ואז התחלתי באמת לחפש תשובה. שאלתי את עצמי האם יש משמעות לחיים? ואם לא, אז בשביל מה כל זה? היו גם רגעים של ייאוש ממש, נקודות תחתית בהן הגעתי לפעמים עד כדי מחשבות על מוות מרוב ייאוש וחוסר משמעות פנימי. וברגע של בחירה, ה' פתח לי חלון, שאני קוראת לו 'חלון הבחירה', ואז התחלתי להסתכל מסביב, ואמרתי לעצמי שלהכל יכולה להיות משמעות אחרת, ולרגעים שיחקתי עם עצמי – לבחור שלדברים יהיו משמעות, לראות אותם באור אחר, ואז הבנתי שהכל אצלי בראש, וזה פתח לי מסך אחר לגמרי. היום אני חושבת שבלי משמעות החיים הם סוג של מוות".
מאותו הרגע, מתארת בריל, החל עמוק בתוכה מעין מסע למציאת התכלית. המסע, החל בחיפוש רוחני בשיטות ודתות שונות, כמו בודהיזם ונצרות, וכלל מדיטציות, שמיעת הרצאות וקריאת ספרים שונים. יום אחד, נתקלה בריל בעיתון במודעה שנשאה את השם "תיקון הנפש" ופרסמה הרצאות בנושאים רוחניים. בריל לא ידעה את זה אז, אבל שם בדיעבד עתיד החיפוש שלה להסתיים. "לא ראיתי את הסוגריים הקטנות בתחתית המודעה שההרצאה היא לפי כתבי רבי נחמן מברסלב", היא צוחקת. "זה היה בסטודיו לצילום, באיזה מין מרתף, כשהגעתי כבר ישבו שם המון חילוניים ובאמצע החדר התיישב איזה דוס שקראו לו ארז דורון (לימים, הרב ארז משה דורון שליט"א). ככל שההרצאה התקדמה, אני פשוט נדבקתי לכיסא. לא יכולתי לנשום. לקח לי רגע להבין שהוא מדבר על התורה, וזה עוד אחרי הסטיגמה העמוקה שהייתה לי אודותיה, וממש התרגשתי מזה. לא הבנתי איך כיהודיה לא חיפשתי שם קודם. הרגשתי שחזרתי הביתה ושם אני צריכה לחפש.
כבר אחרי כמה ימים הלכתי להורים שלי, וסיפרתי להם על ההתקרבות שלי ליהדות. הם חשבו שהשתגעתי. ואז התחלתי ללכת לשם באופן קבוע. עם הזמן, הכרתי שם גם את נעה ירון ורמה בורשטיין ונהיינו חבורה. אני זוכרת איך כל מצווה חדשה שלמדנו ריגשה אותנו,והכל היה נראה לנו גאוני. מצוות הצניעות למשל נורא ריגשה אותי, כיהערך של הצניעות לא היה מוכר לי קודם. פתאום הרגשתי שככל שאני לוקחת את זה על עצמי אני צוברת כח וזה ממלא אותי. זה היה חידוש מאוד גדול בשבילי, והרגשתי מאוד מהר איך זה מחזיר את צלם האנוש שבי למקום שבו הנשמה שלי תמיד הייתה צריכה להיות, איך זה מחזיר לי איזה כבוד אבוד".
קול באישה ערווה
בשלב זה, בריל 'הלכה בין הטיפות', כשהיא מנהלת קריירה מוזיקלית לצד התקרבות לעולם היהדות. אולם בשלב מסויים, נקרתה בפני בריל נקודת בחירה מכרעת, שעתידה הייתה לשנות את כל מהלך חייה: בתוך כך, היא נחשפה לראשונה, תוך כדי לימוד הלכתי, לכך ש'קול באיש ערווה', הלכה האוסרת על נשים לשיר בפני גברים. עד היום, עשרים שנה אחרי, כשהיא מתארת את החלק הזה בתהליך התשובה שלה, קשה שלא לשים לב להתרגשות הניכרת בקולה. "בפעם ראשונה שקראתי את ההלכה הייתי בשוק, כי מעולם לא שמעתי שיש הלכה כזאת. זה ממש נתקע לי בגרון. מצד אחד נורא רציתי לקיים את ההלכה הזאת כי בפנים הרגשתי שזה נכון והאמנתי בלעשות את רצון ה', אבל מצד שני המוזיקה הייתה כל עולמי. עד אותו הרגע הצלחתי לשלב, אפילו את הצניעות שלי. לבשתי בהופעות חצאיות אדומות ארוכות צמודות. הרגשתי שזה ממש קורבן שאני צריכה לתת לה'. זה היה כמו רגע של קבלת תורה. בכיתי שעתיים וברגע אחד החלטתי לעשות את רצונו. נזכרתי בעם ישראל שאמרו במעמד הר סיני 'נעשה ונשמע', וזה דווקא במקום שקשה. ועם הקבלה הזאת, ממש הרגשתי חזק איך ה' עוטף אותי באהבה, מין תחושה כזאת שאי אפשר להסביר במילים, כאילו הזמן נעצר מלכת וכל מה שאתה חווה הוא אהבה טהורה שממלאת את כולך, בלי גבול. אתה ממש מחובר לה' ועטוף בו והכל טוב. אתה שלם. זה רגע כל כך עוצמתי, ששואבים ממנו כוח לכל החיים. אני משערת שככה בדיוק עם ישראל הרגיש בקבלת התורה, את החיבור הזה עם קודשא בריך הוא ושכינתא".
מכאן והלאה, אחרי חמש שנים שלמות של עבודה משותפת, הלך הקשר של בריל עם להקת 'ההוצאה לפועל' לדעוך. חלק מהחברים טסו לחו"ל, ובסופו של דבר הלהקה התפרקה. "כששרתי לעצמי או נזכרתי בשירים שלנו, שהרבה מהם דיברו על אהבה, הכל פתאום התהפך אצלי פנימה. מבחינתי הם נהיו שירי אהבה לה' והם עשו לי צמרמורת".
מאז החזרה בתשובה של טל, היא ממשיכה להופיע בפני נשים בלבד, ולפני כשלוש שנים אף זכתה להוציא דיסק שנקרא 'אגלי טל'. "כבר אז, כשהפסקתי להופיע במעורב, הייתה לי סיעתא דשמייא וכמה שרציתי ה' נתן לי והופעתי. היום לשיר לנשים זה מרגיש לי יותר נכון, בלי פוזה, יותר נקי. זה גם בא מעומק אחר בתוכי, אני מרגישה כלי ושליחה לעניין הזה".
"התורה היא חופש"
בשלב מאוחר יותר, החליטה בריל, בשיתוף עם כל בנות החבורה, כמו נעה ירון ורמה בורשטיין, להיכנס למדרשה, וההחלטה נפלה על מדרשת 'נתיב בינה', מדרשה שקיימת אגב עד היום, בראשותו של הרב שמואל מרזל שליט"א, וממוקמת ברחוב סורוצקין בירושלים, ומיועדת בעיקר לאקדמאיות ויוצאות צבא. "גרנו שם כמה חודשים באחת הדירות של המדרשה, ואז רמה, שהייתה בוגרת בית הספר סם שפיגל לקולנוע, הכירה לי את אסף בריל, בחור שלמד איתה וחזר בתשובה אף הוא, ומאוד מהר התחתנו".
בתחילה, בשנים הראשונות לנישואיהם, היה בריל אברך שהקדיש את עיתותיו ללימוד התורה, ובהמשך הפך גם הוא, כמו טל אשתו, את עיסוקו בחול – לעיסוק שבקודש, כשהקים את "עין רואה הפקות", שהיא חברת הפקות והוצאה לאור לתכנים בקדושה.
בני הזוג בריל הורים כיום כבר לשבעה ילדים ומתגוררים בפרדס חנה. "אנחנו קפצנו למים העמוקים רק מתוך אהבה לקב"ה ורצון להביא ילדים יהודים לעולם. זה מאוד לא קל, גם הצורך לשלב את זה עם קריירה של שירה: היו תקופות שהייתי קודם אימא ואישה לבעלי, בגלל סדרי העדיפויות שלי, ובשנים האחרונות הצלחתי להפוך את זה למשהו במקביל".
משפחתה של טל אמנם עדיין לא חזרה בתשובה בעקבותיה ולכן את החגים והשבתות בני המשפחה חוגגים לרוב לבד, במסירות נפש. "אנחנו רואים את זה כזכות וכסיעתא דשמייא גדולה, שזכינו להיות החלוצים, אלה שמאירים וסוללים דרך לאחרים לעשות תשובה, ולא נתמכים".
– כמוזיקאית, איך את מרגישה בנוגע למוזיקה היהודית שאת שומעת היום?
"האמת שאני מרגישה די בגלות בכל מה שנוגע למוזיקה. המוזיקה היהודית היא מצד אחד נשמה, אבל מצד שני לא מקצועית מספיק. אני מחפשת שיהפכו לי את הבטן, שיצליחו להזיז בי את המיתרים הפנימיים, ובמובן הזה, אני מאוד מחכה כבר למוזיקה של בית המקדש".
– ולסיכום, אחרי הכל, יש געגוע לפעמים למה שהיה?
"אני חושבת שלכל אחד יש געגוע לתקופת הנעורים, אבל אין בי געגוע לחיים שחייתי אז, חוץ מאולי קצת למוזיקה ולאפשרות להיות בסביבה יותר מוזיקלית. היהדות מבחינתי מאוד שדרגה אותי ונתנה לי חיים יותר טובים ומאושרים. אני שמחה שזכיתי לילדים, למשפחה וללמוד כל כך הרבה במסגרת הזו".
"עד היום", מוסיפה בריל ומסכמת, "מאז ההרצאות הראשונות של הרב ארז משה דורון במרתף ההוא, רבי נחמן מלווה אותי. אני יהודיה, חסרת קטלוגים והשתייכויות. התורה מונחת בקרן זווית וכל אחד יבוא וייטול, והאחריות שלך היא למצוא את החיבור לקב"ה. אני לא אומרת שהדרך קלה,צריך לעבור דברים לא קלים, הקרבות ומעברים. אבל בסופו של דבר, אתה אמור להרגיש הכי חופשי ושמח בתוך זה. התורה היא חופש! ".

 

כתיבת תגובה